שישה דברים מופלאים

בסופה של כל שנה, ורגע לפני תחילתה של אחרת… כולם עושים חשבון נפש. מה היה לנו? מה הספקנו השנה? גם אני… לא טובה מכולם – שוכחת מעצמי כל השנה, חיה מיום ליום ממינוס למינוס גדול יותר עד שמגיע הסילבסטר. ואז אני נזכרת להביט אחורה ולראות שהמינוס לא נורא כל כך (לא בטוח שמנהל הבנק שותף לדעתי זו), שהעבודה – לא קשה כל כך, שהבית לא קטן כל כך, ושלמעשה… הכל דווקא די בסדר… (שוב כמובן – הכל עניין של נקודת מבט). אז השנה סילבסטר בא, והלך… ואני עדיין בשלי.

חיה את היום, את הרגע. והנה כבר ינואר מסתיים, ואם לא אושיב את עצמי מייד לעשות רפלקציה על השנה שחלפה, עוד שניה כבר יגיע הסילבסטר הבא (הזמן טס כשנהנים…) אז התיישבתי, וניסיתי לחשוב… מה היה לנו השנה? וכמו תמיד, חיפשתי מה היה נפלא, ונהדר, וגרנדיוזי. כזה שאפשר, כדאי ושווה להתפאר בו. ולא היה. השנה שחלפה הייתה פשוט – סבבה. לא היו מורדות תלולים, או עליות מפרכות, וגם לא היו נצחונות גדולים ותופים רועמים. ואני מטבעי – כנראה איזו בעיית ויסות חושי בלתי מאובחנת – מצאתי את זה מאוד עצוב. אין אפור. יש או נהדר ונפלא, או עצוב ועגמומי. אז יומיים הסתובבתי מתוסכלת מעצמי. איך יכול להיות שבמשך שנה שלמה לא קרה כלום? עד שזה נפל עלי. זה בדיוק מה שקרה. זה הדבר הגדול ביותר, הנפלא ביותר והטוב ביותר שיכול היה לקרות לי. זה היה "החלום" מאז ומעולם וכשהוא התגנב אלי והתגשם – שכחתי לעצור ולשים לב. מי שמכיר אותי יודע – שנים על גבי שנים של רכבת הרים אחת ארוכה שלא הייתה מביישת את מיטב הארכיטקטים והמהנדסים של מיסטר וולט דיסני. מאבקים, מלחמות, תהפוכות ודרמות. חיים שלמים ככוכבת אופרת סבון בינונית. מקצועות שונים, משפחות שונות, אהבות גדולות ושברון לב אחד גדול. הכל ארוז היטב בשלושה וקצת עשורים שהם חיי. והנה… שנה שלמה… של כנרת שלווה, של מי מנוחות. הכל, פשוט טוב!

• תודה
  אז השנה הזו אני מודה על השקט. השנה הזו אני מברכת על הקיים. השנה אני מציינת ומהללת את המשפחה המדהימה שיש לי, שתומכת בי בכל החלטה שלי, שדוחפת אותי קדימה ומאתגרת אותי לגלות גבולות חדשים. השנה הזו אני מודה על הזוגיות שלי, שהגיעה מאוחר, והייתה שווה את ההמתנה. זוגיות שהיא מתנה.
  השנה אני שמחה ונלהבת לקום בכל בוקר לעבודה (האמת – שזה ככה כבר כמה שנים – אבל עדיין מתרגשת מזה כמו ילדה קטנה בקנדילנד) לעבוד בעבודה שבה חוקי (ואפילו רצוי) להתחבק – כמה שיותר! עבודה שבה כל יום הוא גילוי של משהו חדש. עבודה שבה כל יום אומרים לך במיליון דרכים שונות – כמה אתה אהוב.
  השנה אני מעריצה את החברים שלי, שתמיד תמיד שם, גם אם אנחנו עסוקים מאוד, וגם אם אנחנו רחוקים, וגם אם לא תמיד מצליחים כל מה שהיינו רוצים – הם תמיד תמיד שם. במרחק אמוטיקון וואטסאפ אחד.

• אין עתיד בלי עבר
  השנה הזו אני מודה לכל מי שאי פעם הקשה עלי בצורה כזו או אחרת. לבוס מפעם על שהיה אנטיפט ובלתי נסבל (לא נעים לקלל אז שמרתי על איפוק ונימוס – שאפו לי) . לבוסית שחשבה שמשמעות המילה "שכירה" היא למעשה – משרתת במשרה מלאה, למי ששיקר לי ורימה אותי. למי שרמס את רגשותיי. למי שניסה לקחת ממני גם מה שלא היה לי לתת. בלעדיכם כנראה שעדיין הייתי כלואה באותו מושב ברכבת ההרים, נאחזת חזק ומקווה שהנפילה לא תהיה חזקה מדי. בלעדיכם הכל היום היה נראה אחרת.

 אם אין אני לי, מי לי?
השנה יותר מאי פעם, אני עוצרת לומר תודה וכל הכבוד ל… עצמי!!! תודה לי על כל בחירה שגויה ודפוקה שעשיתי בחיי. תודה על כל פניה לא נכונה שלקחתי. תודה על כל אותן מילים ש"מוטב היה לו לא נאמרו"… (אם עוד מישהו אי פעם יאמר לי "החיים והמוות ביד הלשון"…) תודה על כל אותן טעויות, גדולות וקטנות. תודה על כל אותן החלטות מטופשות. ובעיקר – המון תודה על זה שהתעוררתי, על זה שהתבגרתי, על זה שלמדתי לבחור נכון. אי אפשר להיות צודק, בלי לטעות…. ואם זו המשוואה, אז ככל שאתה טועה יותר ככה אתה צודק יותר… ואוי אלוהים – כמה שאני צדקתי בהחלטות האחרונות. כל אחת ואחת (חבל שלא מילאתי לוטו…).

• תחביבים
  רק כשהים רגוע אפשר לראות את האיים הקטנים שפזורים בו. והשנה הים היה רגוע. פתאום נמצא זמן וחשק לכל אותם תחביבים מודחקים (חלקם מודחקים עמוק) פתאום ספר הוא לא רק מה שמחזיק את המדף ישר (ספר – ממש ממש ספר – עם דפים וכריכה, וסימניה עם חוט). קראתי כמה מאוד מוצלחים: "פרש הברונזה" של פאולינה סימונס (טרילוגיה נהדרת למרות שהראשון הוא בהחלט הטוב מכולם) "בן החמאס" של מסעב חסן יוסף (מי לא נהיה מומחה לענייני חמאס אחרי צוק איתן?)   "מהומת אלוהים" של סם האריס (האיש גאון – הוא יכול לכתוב רשימת מכולת והיא עדיין תהיה רב מכר) ו -"פרוייקט רוזי" של גרהאם סימסיון (ספר טיסה קליל וחביב). ובשביל לקרוא ספר…
  צריך כפי שאמרנו – סימניה… זה היה מבחינתי הזמן המתאים לשלוף מהבויידעם את כל מכשירי הסקראפ ולחזור לעוד תחביב ישן שלי – נייר, ויצירה. וזה כמובן גרר אחריו שעות אינסופיות של בהייה מול מסך המחשב בכמה ממוקדי העליה לרגל של כל העוסקות במלאכה –
  נתנאלה.קום המדהימה,מסטיקים המתוקה, ורעותה המפנקת (:

• טיולים וחופשות.
  השנה (סוף סוף) כן הצלחתי לצאת לכמה חופשות קטנות, מרגשות ומדהימות. חופשה לשם חופשה. לא נסיעת עבודה, לא ביקור קרובים, או חתונה של משפחה. חופשה לשם חופשה! השנה הצלחתי להנות מנופי רמת הגולן בצימר זוגי מפנק ומיוחד במינו, התפנקתי לי על בקבוק יין בוטיק, כשמולי פרוש היקב הפרטי הצמוד לצימר, והתענגתי על השקט, הזוגיות, והיופי האינסופי שיש לנו, ממש פה "ליד הבית" (שקט בענן – מעלה גמלא – מומלץ בחום!!!).
  השנה גם קיבלתי חופשה בהפתעה. מישהו חשב ש"מגיע לי" והפתיע אותי בשבוע ברומא אהובתי. ירח דבש מאוחר וקסום. שבוע שלם של יין טוב, אוכל טוב, נופים מדהימים, שפה משגעת, מוניומנטים רבי עוצמה, ואהבה. אהבה בכל פינה, בכל שעה, מכל עבר.
  רומא של אהבה.

• חברות חדשות
  אחרי שנים ארוכות של התכתבויות (אני עוד מעידן ה"חבר לעט" של מעריב לנוער – מי שזוכר שישתוק – סימן שאתה זקן), יוני דואר, פתקים בבקבוק, יומנים יקרים שלום, פוסטים נרגשים וקורעי לב ועוד קדיחות וחפירות בכל מדיה חברתית קיימת, פתאום משום מקום (טוב.. מהפייסבוק – לא ממש משום מקום) התגלגלה אלי הצעה מעניינת… להקים – בלוג… את ההצעה העלה עמרי אמבר חלפין (לא אישית אלי, פשוט הייתי מחוברת במקום הנכון, ובזמן הנכון) עמרי הביא עם ההצעה שלו, המון ידע חדש, המון עניין, המון אתגר ובעיקר – חברות מדהימות!!  בגיל שבו כבר כמעט  לא מכירים "חברים חדשים"  התמזל לי להכיר כמה כאלו, חברות מגניבות, חברות שממהרות להגיש עזרה כשצריך, חברות שמקשיבות, שמפרגנות, שכועסות כשאני כועסת. חברות מוכשרות בלי גבול: מעיין, יפעת, עדי, מיכל, מלי.
  אוהבת אתכן מאוד!!

ולסיכום: אני מאחלת לעצמי שבשנה הבאה אוכל לקחת את הפוסט הזה, ולעשות קופי-פייסט. אני מאחלת לעצמי – ולכולם – שנים של שקט, של רוגע, של מי מנוחות. אני מאחלת לעצמי ולכולם – תמיד לזכור – לעצור ולהריח את הפרחים – ולא רק פעם בשנה. אני מאחלת לכולם – אוהביי ואהוביי – שנה מדהימה!!