מה אנחנו רוצים מהילדים??

היום מקבלים תעודות! איך אני יודעת? כי כבר ב-6 בבוקר הטינאייג'רית העירה אותי (ביומיום –צריך לגרד אותה מהמיטה עם שופל, ועד 10:00 בערך היא מסתובבת הלומת הלם מאור היום…) "זה יפה?" היא מציגה מול עיני הרדומות סט בגדים. "מהמם" אני עונה בלי לדעת על מה, ומתהפכת לצד השני, מתעטפת בפוך. דקה עוברת, "וזה?" קולה גודע את חלומי ממש בראשית דרכו. "מהמם" אני עונה ומתחפרת עמוק יותר אל תוך השמיכה (אם אני לא רואה – סימן שלא רואים אותי – אלו חוקי הילדים, לא?) אחרי דקה נוספת ולצלילי ה "וזה?" השלישי אני מבינה שלישון כבר לא יתנו לי. גוררת את עצמי מהמיטה ומגלה שלמעשה נחסכו ממני אי אלו "וזה" כאשר אני מגלה ארון וחצי של בגדים פזורים על רצפת החדר.

בשעה שמונה אפס אפס הטינאייג'רית מתייצבת בדלת, לבושה כאילו השניה הגיחה ממסלול התצוגה של לואי ויטון, עם תיק קטנטן. היום לא לומדים, היום מחלקים תעודות. בשעה 10:00 כצפוי מצלצל הטלפון. לוקח לי שניה להבין שכנראה אין סיבה לדאגה מהותית לשלומה והיא רק מתקשרת לדווח על התעודה.
"אההה אאההה אה אהההההה" אני שומעת מעברו השני של הקו. "מה?" אני שואלת חצי בלחץ, חצי חירשת. "אההה אאההה אה האהההה" לעזאזל… "מה????" "קיבלתי 100 במתמטיקה" היא צורחת בהתרגשות. אההההה… מה???? מי שמכיר אותנו אפילו טיפה יודע שזו הפעם הראשונה לחלוטין שבה אני שומעת את המשפט הזה. ויודע אף יותר מכך – שמעולם מעולם לא זכיתי לומר את המשפט הזה!!! 100 במתמטיקה…
המשכתי לי ביומי, עם חיוך אידיוטי מרוח על הפנים, מרגישה כמו מינימום איינשטיין. על מה? על זה שהבת שלי קיבלה 100 במתמטיקה. הבת שלי. לא אני. והרי מה בעצם אנחנו רוצים מהילדים שלנו? שיהיו כל מה שאנחנו חלמנו להיות. שיהיה להם את כל מה שלנו לא היה, או אין. שיהיה להם קל יותר, או טוב יותר. או פשוט יותר.

יותר

כבר בגיל אפס אנחנו מתחילים את המרוץ. עוד לפני הלידה; חדרים מעוצבים, מיגון הבית לקראת העולל, שמות שרק אנחנו יודעים את משמעותם. הרי כשאנחנו היינו ילדים ישנו עם כל האחים שלנו בחדר אחד, השקעים היו חשופים וכדי לדעת שאסור לגעת בהם כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לדחוף אצבע פעם אחת, ובכיתה של שלושים תלמידים היו חמישה ילדים מכל שם, לפחות. וזה לא שאנחנו שונים מהורינו – גם הם שיפרו את התנאים עבורנו. המבחר הוא אינסופי, והדרך לתת יותר לילדינו פרוצה וחשופה בפנינו. מכל דבר ניתן למצוא מיליון סוגים והכל יקר יקר יקר (יקר פירושו איכותי, ברור!). אנחנו קונים את המוצצים היקרים ביותר על המדף, ואז ממהרים לגמול אותם ממוצץ. קונות את הבקבוק היקר ביותר ובכמויות (שלא יחסר) ובכלל מניקות. הכל כדי שלילדים שלנו יהיה הכי טוב. מחפשים גנים בנרות, חוקרים וחופרים בכל מקור מידע אפשרי כדי להגיע למקום הכי טוב (ועדיין, למי אין זיכרון עגום מהגן שלו כילד?), נלחמים על מקומות בבתי הספר המוצלחים, מנהלים שיחות עומק עם המורים כל ערב, העיקר שלילד שלנו יהיה יותר טוב. שיגיע להישגים הכי גבוהים. שיהיה לו קל יותר משהיה לנו. מורים פרטיים, חוגים, חברים, ("שירות הסעות, שלום") העיקר שדרכו תהיה סלולה, ולא יצטרך להתאמץ כפי שהתאמצתי אני.

מראות קטנות

ומתי אנחנו מתאכזבים? אנחנו מתאכזבים כשאנחנו רואים שהם "כמונו בדיוק". כשהטינאייג'רית מתקשה במתמטיקה, אני לוחצת. מורים פרטיים, יושבת לעשות איתה שיעורים, ללמוד למבחנים… פתאום אני יודעת את כל המתמטיקה שלא ידעתי מעולם.
מתי אנחנו כואבים? כשמישהו עושה עליהם חרם, או מישהו שובר להם את הלב, ומייד אנו חושבים על כל אותן הפעמים בהם הרגשנו לבד, ונשבר לנו הלב.
מתי אנחנו כועסים? אנחנו כועסים כשאנחנו רואים שהם "כמונו בדיוק". אני כועסת כשהיא מתחצפת ורק אחרי שעות נזכרת איך כולם קראו לי "חוצפנית!" אני כועסת כשהיא מתעקשת, ורק שעות אחר כך מוצאת את עצמי מתעקשת על משהו בעצמי. אני כועסת כשאני רואה את החדר שלה הפוך ומבולגן, ורק שעות אחר כך נזכרת איזה מפגע תברואתי היה החדר שלי בצעירותי (ששששש לא לגלות שגם היום….)

ממחר דיאטה

אולי אני נלחמת בטחנות רוח? אולי למעשה היא תגדל לתפארת, ותאסוף חוויות מדהימות, ותתחזק ותתחשל כאדם למרות ואולי בזכות הקשיים? אולי זה בכלל לא נורא אם היא לא תקבל 100 במתמטיקה, או אם החדר שלה יהיה הפוך? אולי אם ישבר לה הלב פעם או פעמיים היא תדע איך לנהוג בלבבות של אחרים? אולי אם היא תתחצף ותתעקש היא תגדל להיות אסרטיבית וכריזמטית? אולי זה לא נורא אם היא תבחר במקצוע שונה משדמיינתי אני עבורה. הרי גם אני איכזבתי את הורי במיליון דרכים שונות, הכעסתי והרגזתי, ובעיקר – לא הגשמתי את כל הציפיות והחלומות שהיו להם עבורי. והיום, היום אני מאושרת. מאושרת בחלקי, ומשוכנעת כי הם שמחים עבורי, מאושרים איתי. אבל גם יודעת שאי שם באחורי ראשם תמיד ישאר המשפט "הייתי רוצה בשבילה..". ובפנים עמוק, אני מודה, שאני קצת נקרעת. נקרעת בין הרצון לרצות את הורי, לבין הרצון להיות אני ולחיות את חיי כטוב בעיני. אז אולי אני חוטאת לבתי? אולי במטרה לעשות את הטוב ביותר עבורה, ומתוך הרצון לטוב ביותר עבורה, אולי למעשה אני גוזלת ממנה את הזכות להיות היא, הזכות להחליט עבור עצמה, ולטעות עבור עצמה, להכשל עבור עצמה,להצליח   ולנצח – בעצמה?
אז אולי זה לא נורא, אם ניתן להם להיות "הם" במקום דגם משופר שלנו, כי אולי אנחנו מי שאנחנו בזכות כל מה שלא היה לנו.