הרגלים ישנים מתים לאט

תודה למתן ורן ענבר האהובים על הבובה המהממת (:

יא חתיכת בת*#&%….
איך התגנבת לחיי במסווה של חברה, במסווה של גוד-טיים והנאה.
איך איפשרתי לך כרטיס כניסה לכל המתקנים הכל כלול – בלי לשאול שאלות, בלי לבדוק ולברר.
לו רק ידעתי כמה כפייתית ותובענית תהיי.
לו רק הייתה בי החוכמה להבין שכל מטרתך היא לחרב את חיי, לערפל את עולמי תחת מסך עשן וערפל.
אילו רק יכולתי לראות את הנולד, לדעת את אשר תביאי איתך, הסבל, התלות, ההוצאות הבלתי נגמרות, ההולכות וגדלות.
איך בתחפושת חברתית הזדחלת אל תוך חיי ולאט לאט גרמת לי לניכור חברתי, למבטים מזלזלים מהסביבה, לשיפוטיות וכעס מצד הסובבים אותי.
איך הצלחת לדחוק את עצמך, לכל פינה טובה של חיי.
כל כוס קפה עם חברה – את שם!!
כל דייט ראשון (שני או שלישי) – את שם!!
כל לגימת משקה, שיחת טלפון, נהיגה, הליכה, ואפילו התחרדנות בשמש אביבית של שבת בבוקר – את שם!!
איך הצלחת לסנוור את עיני, לגרום לי לבחור בך על פני חברים שמאסו בך, כאלו שדחקו בי שאינך טובה לי, כאלו שבחרו שלא להיות בחברתך. הם כבר אינם בחיי, ואת? את עודך פה. ואני שונאת אותך!! הנה, אמרתי את זה!!
אני שונאת אותך!!!!
שונאת, וכל כך אוהבת. שונאת, וכל כך צריכה.
לא מצליחה להתנתק ממך, לא מצליחה לומר לך די!!! זוהי פגישתנו האחרונה. לא עוד לרומן האסור הזה, החולני הזה, המכלה הזה!!
לא עוד!!
טריקים חדשים וכלבה זקנה

כלבה זקנה

אני באופן כללי לא ממש אדם של הרגלים,
נהפוכו. כאוטית מוקפדת במיוחד.
אם משהו נמצא יותר מדי זמן ״במקומו״ הרי שזה בדיוק הזמן להזיז אותו למקום אחר, בד״כ לאמצע החדר במיקום הכי פחות נוח והגיוני. למשל נעליים, אם במשך כמה ימים שכבו במקומם במרפסת, הרי שעכשיו מקומם החדש הוא – אמצע הסלון.
וכך גם לגבי כך דבר אחר בחיי, בדיוק כשנהיה לי נוח במקום עבודה מסויים, זה הזמן להתרחב, לגדול ולהתפתח.
בדיוק כשהגעתי למיצוי מבחינה אישית, זה הזמן לכבוש פסגה חדשה – לימודים או תחום עניין שטרם נחקר על ידי.
יש לי דירה בבעלותי, ובכל זאת אני חיה בשכירויות, מחליפה כתובת כל שנה-שנתיים. סתם כדי לא להשתעמם – אולי שם יהיה יותר נחמד??
אז איך זה?? איך זה שאני לא מסוגלת לשתות קפה, בלי סיגריה??
לסיים ארוחה עם פרי, או מוס שוקולד מפנק, אבל בלי סיגריה??
איך זה שכאשר הטלפון מצלצל, אני חייבת לענות ביד אחת, ולהדליק איזו סיגריה ביד השניה?? איך זה שדווקא ההרגלים הם אלו שמקשים עלי את הפרידה מהזוועה הזו??
אני אישה חזקה, עם אופי של שור.
מקבלת כל מה שאני רוצה, משיגה כל מה שאני חפצה. אז למה?? למה רק כאן, המשפט האלמותי: ״ממחר…״ מנצח גם אותי???
ובאמת, זה לא שלא ניסיתי, כל ערב הולכת לישון עם המחשבה – ״ממחר…״
קמה בבוקר ולמשך חצי שנייה לפחות מצליחה להשתכנע – היום אני לא אעשן!!
ואללה… לפעמים (לעיתים נדירות אני מודה) זה מחזיק אפילו דקה שלמה!! ואז אני כבר מריצה לי בראש משפטים בנוסח:
״אני?? אני הפסקתי לעשן…״ ולפעמים מצליחה לסנן איזה ״איכס״ קטן מתחת לשפם.
מסננת, מדליקה קומקום… ו… סיגריה.
אחת. קטנה. הרי אני כבר לא מעשנת. הצלחתי לא לעשן כבר 10 שעות!!
אז מה אם מתוכן ישנתי 9 שעות ו 55 דקות??
אלן קאר – לא כדאי לך להתקל בי בסמטה חשוכה…
באחד מימי ההולדת, חבר חשב שמתנה נחמדה תהיה לקנות לי את הספר של אלן קאר – הדרך הקלה להפסיק לעשן…
אנחנו כבר לא חברים.
לאחר כבוד ראוי הנחתי את הספר במדף הנגיש ביותר בספרייה, ו… חיכיתי. חיכיתי שהוא יגרום לי להפסיק לעשן. (הדרך הקלה… לא??) זה לא עבד.
ואז מישהו גילה לי שכדאי לקרוא את הספר. ככה הוא עובד יותר טוב אמרו.
אז ניסיתי. ולאורך כל המחצית הראשונה, אלן הגאון הצליח לגרום לי לעשן יותר, כי איך אפשר לקרוא ספר בלי כוס יין, וסיגריה??
לעשן יותר, ובעיקר להתעצבן. לשנוא את עצמי יותר.
מדליקה סיגריה וקוראת שחור על גבי צהבהב כמה אני חסרת עמוד שדרה, כמה חלשת אופי ורכרוכית, וכמה קל היה לאלן מרגע שהוא לקח את ההחלטה. ככה, פשוט, ביום בהיר אחד – פשוט הפסיק לעשן.
אחרי שלושה ניסיונות קריאה שהסתיימו במפח נפש בשליש האחרון של הספר, עם סיגריה והרבה קריזה, החלטתי להפנים שמאלן כנראה לא תגיע הישועה.
בכלל, כל מי שפעם עישן, ובבוקר בהיר אחד – פשוט הפסיק – ממליצה לך לשתוק ולא לספר לי את זה. הנוהג אחרת, עושה זאת על אחריותו בלבד, ולא יהיו לו שום טענות שהן כלפיי או כלפי מי מטעמי!
כל שעתיים, רק חמש ביום, כל שעה עגולה זוגית… ושאר הברקות.
כמובן שניסיתי גם את כל שיטות ההגבלה והצמצום.
סיגריה כל שעתיים. זה היה תרגיל נהדר בדחיית סיפוקים.
זה הוביל לזה שאכן עישנתי כל שעתיים, ואחרי כל סיגריה ביליתי שעתיים של בהיה עמומה ומטומטמת בשעון המסרב לזוז, בהמתנה לסיגריה הבאה. וכל מי שרק נשם בסביבתי שילם מחיר כבד עבור המחוגים שלא זזים!
חמש סיגריות ביום – חילקתי את היום לסיגריות המשמעותיות והאהובות עלי ביותר.
זו של הבוקר, זו של אחרי הארוחה, זו של שש בערב עם הקפה במרפסת, זו של שמונה בערב כשהבית נכנס למוד של לילה, וזו שאחרי המקלחת ולפני השינה. (אל תשאלו על הסיגריה "ההיא" – היא בונוס על התנהגות יפה)
זה רק גרם לי לשתות יותר קפה (כי עם הקפה מותר) לאכול יותר ארוחות (כי אחרי האוכל – מותר) וכן הלאה.
נכנסתי ללואה איומה עם עצמי, של עונשים בדמות קפה וארוחה כדי להגיע לגמול – הסיגריה המסריחה…
כל שיטת צמצום אפשרית רק הוכיחה את עצמה כמייסרת ונוראית, יותר מאשר התיעוב העצמי שבעישון…
מלחמה עקרה
לסיפור הזה שלי עדיין אין סוף טוב.
אני כותבת שורות אלו ומעשנת. עדיין מעשנת, המון. מעשנת ושונאת את עצמי. מעשנת ושונאת לעשן. ואוהבת לעשן.
מישהו אמר פעם שהודאה בבעיה היא חצי מהפתרון. אז אפשר לומר שאני חצי ״לא מעשנת״.
עכשיו נראה מתי אתגבר על החצי השני…