הרגלים ישנים מתים לאט

תודה למתן ורן ענבר האהובים על הבובה המהממת (:

יא חתיכת בת*#&%….
איך התגנבת לחיי במסווה של חברה, במסווה של גוד-טיים והנאה.
איך איפשרתי לך כרטיס כניסה לכל המתקנים הכל כלול – בלי לשאול שאלות, בלי לבדוק ולברר.
לו רק ידעתי כמה כפייתית ותובענית תהיי.
לו רק הייתה בי החוכמה להבין שכל מטרתך היא לחרב את חיי, לערפל את עולמי תחת מסך עשן וערפל.
אילו רק יכולתי לראות את הנולד, לדעת את אשר תביאי איתך, הסבל, התלות, ההוצאות הבלתי נגמרות, ההולכות וגדלות.
איך בתחפושת חברתית הזדחלת אל תוך חיי ולאט לאט גרמת לי לניכור חברתי, למבטים מזלזלים מהסביבה, לשיפוטיות וכעס מצד הסובבים אותי.
איך הצלחת לדחוק את עצמך, לכל פינה טובה של חיי.

איך להכנס למוסך ולצאת מזה בשלום

או הסיפור על איך קיבלתי מתנה כרטיס וי איי פי

כן, גם השנה הגיע המועד להכניס את הגרוטאה לטיפול במוסך. מודה, בכל סיטואציה אחרת בחיי, אני אישה חזקה, עצמאית, אסרטיבית ודעתנית. אבל בכל הקשור למוסכים – אני משליכה מהחלון את כל הדעות הפמיניסטיות או הפוליטקלי קורקט – הופכת ל 'וילמה פלינסטון' ודבקה באמונה כי מוסך הוא נחלתם הבלעדית של המין החזק. בכלל, אם יפתח המוסך שבכניסתו יהיה תלוי שלט – "הכניסה לנשים אסורה" זה יהיה המוסך הנבחר שלי! ולצערי בכל זאת הגיע הזמן לגשת למוסך. חמושה במיטב הכלים הנחוצים כדי לשרוד את היום –

סוכריה של קיץ

אני סוכריה של קיץ!!

כזו בטעם אבטיח, או לימון רענן. של חצאיות מתנפנפות וגופיות קלילות. של כפכפי אצבע צבעוניות ושמחות.של ים, קמפינג וגלידה טובה!!
סוכריה שמקפצת בצהלולי שמחה עם בוא האביב, ונכנסת למצב שבלול כבר ביום האחרון של אוקטובר. עטופה ומסוגרת בעצמי, לא מציצה החוצה אם אין סיבה ממש ממש מוצדקת.

לא מצליחה להבין את הקרמבו (וזאת למרות אהבתי העזה אליו!!), או המרק (שגם לו שמורה פינה חמה בלב). כל אותם המאכלים והאנשים שמתעוררים לחיים בחורף, עם הסימן הראשון של החורף, עוד הרבה לפני היורה הם כבר עמוק במגפיים, עטופים במעילים, צעיפים וכובעים, סמוקי לחיים ומאושרים. ממה???