ילד אסור ילד מותר…

חוק חינוך חובה לגילאי 3.
הגננות קורסות תחת העומס, זועקות זעקה שאיש אינו שומע. הסייעות מבלות ימים ארוכים, בין חדרי השירותים, לחיתולים והבכיות. כיבוי שריפות. כתבות חדשות צצות בטלוויזיה, בעיתונים ועל פני כל תכניות החדשות. החינוך העירוני אינו בשל להכיל ילדים צעירים ורכים בני שלוש (שנתיים ותשע למדייקים) הילדים משלמים את המחיר.

תתארו לכם עולם – שבו הייתם מתעוררים מחר בבוקר למערכת בריאות של מדינת עולם שלישי – שחפת, דיזנטריה, אבולה, סארס ושאר רעות חולות פושות בקרבנו – ובמצב הזה – אומרים לכם רמי דרג ומעלה – תבוטל לאלתר הרפואה הפרטית!! לא עוד!! מהיום – כולם מוכרחים להיעזר בשירותי הרפואה הציבורית, המקרטעת, דלת התקציב, חסרת האמצעים.
תתארו לכם עולם – שבו מחר בבוקר אתם מתעוררים, ורמי הדרג והמעלה מכריזים הכרזה רשמית ונחרצת – לא עוד ביטוחים פרטיים, קרנות השתלמות, ביטוח מנהלים, אבדן כושר עבודה, ושאר ביטוחים פרטיים. מהיום – תשענו רק על קצבאות הביטוח הלאומי.שתצאו לפנסיה, תחיו מ 1,200₪ לחודש בערך. פצועים? חולים? אינכם מסוגלים לעבוד?!?! לא נורא!! הביטוח הלאומי ידאג לכם. 80₪ ליום – זה מספיק, לא? ורק מהיום השלישי. ורק אחרי שתוכיחו כך וכך אחוזי נכות!! ורק אחרי מילוי של טופסיאדה, ואחרי שהכל יעבור בירוקרטיה, ורגע… עכשיו יש שביתה… עד מתי? לא ידוע, אולי כחודש, או חודשיים… כן, השביתה הסתיימה. כולם חוזרים לעבודה!!! מייד אחרי הפגרה…!

הסבתא הפרטית שלי. צילום: אפרת שיין

תתארו לכם עולם – שבו כל כפרי הפנסיונרים, אחוזות הגימלאים, ושאר משכנות הקשישים מוצאים אל מחוץ לחוק, ככה. בבוקר בהיר אחד.
ואנחנו נותרים עם חלופה עלובה של בתי חולים גריאטריים סיעודיים, ממשלתיים. שם אותה הסבתא שתמיד הייתה לה סוכריה בכיס, נשיקה על השפתיים וחיבוק חם בכל הגוף, שם היא תבלה את ימיה האחרונים. לא עוד בתי אבות פרטיים!! לא. מעכשיו? רק חלוקים כחולים, ארוחות מעובדות, וזקנה קשה, משפילה ומחפירה.
האם היינו שותקים?? האם היינו מקבלים את הדין בהכנעה?? מרכינים ראש ואומרים – איזו מדינה…?
אני לא מאמינה. אני חושבת שהיינו יוצאים לרחובות. על זקנינו, עגלותינו, וטפינו. יוצאים וצועקים. צועקים??? צורחים!! לנו היא זכות הבחירה!!!! לנו ולא לאף אחד אחר!! לנו!!

והיום מה??
היום מדברים על חוק חינוך חובה. מדברים על איסורים, והגבלות, מדברים על אישורים והיתרים. מקשטים בבירוקרטיה וטופסיאדה את סידוד המערכות המתבצע לנו ממש מתחת לאף!
גוזלים מאיתנו את החופש לבחור עבור עצמנו, את חינוך ילדינו.
שמים על השולחן באגרסיביות אלימה את כל התפל, חסר החשיבות. עושים על גבנו ועל גב ילדינו קמפיין ערפול וטשטוש של לפני בחירות. אבל הפעם זה נוגע בכולנו. זה נוגע בילדים שלנו.
הנמוך ביותר הוא החשוב ביותר.
הכל נעשה כנראה מתוך איזושהיא מחשבה. קטונתי מלדעת מהי אותה מחשבה עלומה. אבל אני כן יודעת מה היא לא!! מה היא בעליל לא! היא לא טובת הילד. המהלך הנוכחי, של החלת חוק חינוך חובה מגיל 3 אינו מהלך המונע מאג׳נדות חינוכיות רחבות מבט, ואף לא מאינטרס להעמיד סטנדרט אחיד מפוקח וגבוה לכל הנוגעים בנפשם ועיצובם של ילדינו – לא, לחלוטין לא! כל שופט שישב אי פעם בדיון משמורת יאמר לך – טובת הילד בידי הוריו, בראש ובראשונה.
אם כך – תנו לי לבחור את טובת הילד הפרטי שלי. תנו לי להחליט האם נפשו הרכה, ערוכה ומעוצבת למה שיש לחינוך העירוני להציע לו. תנו לנו להחליט האם הילד שלנו בוגר דיו כדי לספר לנו:
אבא היום נורא רציתי להשתתף במפגש וידעתי את התשובה אבל הגננת בכלל לא ראתה שהצבעתי.
או:
כל היום שיחקתי בגן, אבל לא באמת התייחסו אליי. לא שאלו לשלומי.
לא עזרו לי לנגב…
לא ראו שרציתי להשתתף במשחק עם אלונה והיא לא רצתה לשחק איתי.
הייתי רעב ולא היה מה לאכול וגם לא ידעתי ממי לבקש.
ראיתי חבר יושב בצד עם פיפי ואף אחד לא מחליף לו. מה, הגננת נגעלת ממנו?…

גילוי נאות
לא, אין לי ילד משנתון 2012, יש לי 20 ילדים בשנתון הזה שמסיימים השנה את הגן שלי. כן, יש לי גן, וכן – יש לי אינטרס. אבל הוא שונה ממה שכל אחד יחשוב. האינטרס שלי הוא לא המשך קיומו של הגן הפרטי (ובכן לא רק) האינטרס שלי הוא שכל ילד מילדי הגן שלי, כל ילד באשר הוא ילד, יקבל תמיד – את הטוב ביותר האפשרי. ובמינימום – את הנכון ביותר עבורו.
המחשבה על הבייביז שלי, נזרקים בעל כורחם לעולם שאינו מוכן לקראתם שוברת את ליבי, מדירה שינה מעיני.
אני כותבת, ודומעת. אני כותבת וזועקת – בואו ביחד נעצור את זה. בואו נעמוד ביחד, באותו צד של המתרס, צוותים חינוכים והורים כאחד.

בואו נעמוד על זכותנו לבחור. בואו נבחר שילדינו קודמים לכל!!